ולים הזה כמו לכל ים אחר יש חוף, ולים הזה כמו לכל ים אחר יש אופק, ובני אדם - תחילתם על החוף ומגמתם האופק, והאופק מאיר בזהרורי פלא, קסמיו מרמזים: בואו אלי בני האדם, אני רז הרזים, מכסה לעתיק יומין.

אבל בני האדם אינם מעיזים. הם חולמים חלומות ופוחדים להגשים, עד שהחלומות נשכחים, מפני שהחיים הם ים, והדרך אל האופק רצופה מערבולות. ועל החוף, משכן בני האדם מרביתם -תרביתם. על כל פנים, גם שם מערבולות, מערבולות חול ואבק, מערבולות מחנק, כרבולות מאבק והוא חודר לעיניים ואוטמן, וסותמן. והאופק נחנק, והאופק נשחק, כמו החלום, חלום ילדות שאין לו פתרון, שאין לו הגשמה ושאין לו פדיון, אולי יגשימו בני, אומרים בני אדמחוף, אולי הדור הבא יגיע לשם... ונולדים על החוף ילדים, והילדים עומדים על החוף, והאופק קורץ וקורא לעברם: בואו אלי ילדים, שחו אלי, הגיעו עדי, אבל מייד נשמעת גערה מרה: זהירות, מערבולות, זהירות סערה קרבה!!! כל כך פוחדים בני אדמחוף מבבואת טעותם. וכך הם משיבים לשאלות הילדים: אה, האופק אנחנו ראינו אותו פעם. יש דבר כזה? כן? נכון? אתם רואים? א - הה! חכו, תגדלו, גם אתם תשכחו יותר לא תראו, שאלה של גיל, שאלה של תרגיל,שאלה של מה שהעין רואה. החלום? א - הה! החלום יתגשם בחוף. במטר מרובע.

אבל ישנם ילדים שטרם סימא החוף את עינהם - והם נכנסים לגלים, הם שוחים רחוק. תראו, משוגעים, נזעקות הבריות, אנחנו הרוב ועל כן תמיד אנחנו צודקים, שאלה של הצבעה, שאלה  של מה שהעין רואה - דגל שחור - הם  צועקים - מערבולות - הם צועקים על משכבם בלילות את פחדם.

אבל אותם שנכנסים אל תוך הגלים, בתוך הזרמים, בתוך מערבולות הם לומדים את רזי הרזים, שאם תכנע, תתבטל לכוחות העזים המושכים לאובדן - יזרקו זרמים אל הקצף החי. וממצולה

למצולה - משתפר כושר החתירה, כושר הנשימה, אומץ הנשמה, ואלי אופק, תמיד אלי אופק, תמיד, נמשכת המגמה. ומלח הים, יצרוב, וישטוף וינקה מזוועת החופים, מסימוא הרובים, והחלומות ישובון, יגדלון, יתעצמון,

                           יתגשמון.

                                                                                         שאלי אופק תמיד תימשך המגמה